גוף ראשון, גוף שלישי

לפעמים אני חושבת שיש סופרים שצריכים לנסות להתחיל לכתוב בגוף שלישי במקום גוף ראשון, ויש כאלו שצריכים לנסות להחליף בין גוף שלישי לראשון.
אני חושבת שלרוב אני מתחברת ונהנית יותר מגוף ראשון, אבל לא כולם יכולים לעשות את זה טוב. קראתי לאחרונה ספרים בגוף ראשון עם גיבורות מרגיזות שעלו לי על הסעיף. היה כל כך מעייף להיות בתוך הראש שלהן.... ופתאום עלתה לי המחשבה שאולי הספרים האלו היו הרבה יותר מוצלחים אם הם היו כתובים בגוף שלישי. 
כלומר, תארו לעצמכם את בני הנפילים בגוף ראשון. קליירי בוודאי הייתה בלתי נסבלת בצורה מדהימה. היא עדיין מרגיזה בגוף שלישי, אז מפחיד לדמיין מה היה קורה בגוף ראשון.
יש אנשים שחושבים שלכתוב בגוף ראשון זה פשוט וקל יותר. הם טועים. הקליק הזה בין הרגשות של הגיבור לקורא הוא לא דבר מובן מאליו. לבקר בראש של אדם אחר -לא משנה אם אמיתי או דמיוני, בקלות יכול להפוך למסע מתיש ומרוקן רגשית ונפשית. נכון, דמויות מעצבנות מגיעות בכל פורמט, אבל הן נסבלות יותר כשלא צריך להיות בתוך המחשבות שלהם כ ל הזמן. אין סיבה לפוסט הזה. סתם התחשק לי להוציא את ההגיג הזה.

If I Were You – I'd Wait

If I Were You – I'd Wait

ביקורת לספר "If I Were You" מאת ליסה רנה-ג'ונס

שרה מקמילן לא ידעה לאן היא מכניסה את עצמה...

לאחר ששרה מקבלת לידיה יומן של אישה שמעולם לא פגשה, היא מוצאת את עצמה במקומות שלא דמיינה. עמוד אחר עמוד, שרה לומדת עוד על רבקה, בעלת היומן, ועל עולם אפל שמשך אותה לתוכו, ולא הרפה. אחוזת אימה, מבועתת מהרשומה האחרונה שנקטעה, שרה נחושה למצוא את רבקה – חיה או מתה. במהירה, שרה מוצאת את עצמה בתוך חייה של רבקה, מוקפת באותם חברים, באותה עבודה, בגלריה לאומנות. בנוסף לכל הצרות, היא נקרעת בין שני גברים, שמשתמשים בה ככלי במשחקי האגו והכוח שלהם. ואם זה לא מספיק, אחד מהם הוא לגמרי במקרה הבוס שלה, בעוד השני הוא אומן רב השפעה שיצירותיו מוצגות בגלריה. שרה המסוחררת מתחילה ליפול לאותה מחילת ארנב חשוכה, שעלולה להוביל אותה למקום ממנו רבקה לא חזרה.

ליסה רנה-ג'ונס ידועה בעיקר בזכות הרומנים הרומנטיים שלה. ולמרות שמערכות היחסים הרומנטיות בהחלט מוסיפות פלפל לעלילה, מה שמשך אותי במיוחד בספרה היה המתח הבלתי-פוסק. אי אפשר שלא להציץ מדי פעם ולבדוק אם מישהו נמצא בחדר בזמן הקריאה, עד כדי כך חזקה החוויה. הספר סוחף את הקורא אל מעבר לגבולות הזמן ולא אחת מצאתי את עצמי מתעוררת מתוכו בשעות הקטנות של הלילה, ומגלה ששכחתי ללכת לישון.

החלק הפחות מוצלח בספר הוא כאשר הסופרת ושרה זונחות את קו העלילה המרכזי שכלל את שאלת המפתח – מה קרה לרבקה מייסון?
בשלב מסוים בספר, שרה שוכחת אותה ונהנית מחייה של רבקה בלי להתייחס לנורות אזהרה ולמטרתה המקורית. קו העלילה שמתפתח בשל כך הוא פחות מעניין. ניתן להזדהות עם שרה ולהבין את תרומת הקטע הנ"ל לעלילה – אולם לעתים מתקבלת תחושה חזקה שהוא ארוך ומוגזם מדי. עם זאת, כשהסופרת מתנערת מהסטייה המיותרת הזו, המתח שב וסוטר בפני הקורא.

אם הייתי אתם – הייתי מחכה. הספר מסתיים כמו כריך מעורר תיאבון שנחטף מידיכם רגע לפני הנגיסה הראשונה. הוא הראשון בטרילוגיית "Inside Out", והיחיד שיצא לאור עד כה. אם אינכם רוצים להטיח את ראשכם בקיר ללא הפסקה בתקופה שתעבור עד שיצא הספר הבא, כדאי להתאפק ולהתחיל לקרוא את הסדרה אחרי שתושלם. כך תוכלו ליהנות ממנה ללא ייסורי הציפייה. 

מעריצי סדרת טרילוגיית קרוספייר - העמוד הרשמי ייהנו מהספר מאוד (ואולי אפילו יותר...)

האתר של ליסה רנה-ג'ונס:

http://www.lisareneejones.com/

ביקורת על הספר "גוף מארח" מאת סטפני מאייר

מדע בדיוני לאנשים שלא אוהבים מדע בדיוני

ביקורת על הספר "גוף מארח" מאת סטפני מאייר

זן חייזרים שוחרי שלום מגיע לכדור הארץ בפלישה דמוית "חוטפי גופות". החוצנים, "נפשות", חייבים לחיות בגופים מארחים על מנת להתקיים. מרבית האנושות נפלה בידיהם ורק מעטים הצליחו להימלט ולשמור על אנושיותם.
טענת הפלישה? בני האדם האיומים מחריבים את כדור הארץ היפהפה והפורה שהוענק להם. 

מלאני, מאחרוני ה"פראיים", נלכדת לאחר תקופה ארוכה שבה הצליחה לחמוק מ"המחפשים" –"נפשות" אשר עוסקות באיתור בני האנוש הנותרים.
גופה של מלאני נבחר לאכלס את נוודת –"נפש" בת אלפי שנים שהספיקה לחוות הרבה גופים בעולמות אחרים. אך כאשר נוודת מתעוררת בגופה החדש –היא נחרדת לגלות שמלאני מסרבת להתפוגג. מלאני מצליחה לחסום מנוודת מידע חיוני, ומשתפת אותה בחלקיקים מזיכרונותיה ורגשותיה –בעוד "מחפשת" לוחצת על נוודת לגשש בראשה של מלאני על מנת לאתר את מיקומם של חברי המחתרת הנותרים.

התמונות והזיכרונות מכריעים את נוודת –שכעת שותפה לאהבתה העזה של מלאני לאחיה ולבן זוגה. הן יוצאות למסע מסוכן כדי למצוא את האנשים ששתיהן אוהבות, ובדרך גם את עצמן.
ומכאן הספר מקבל תפנית מעניינת. 

"גוף מארח" מעניק לנו הצצה למה שמאייר מסוגלת לעשות אך מעולם לא השיגה בסאגת "דמדומים". הספר מתחיל להתבשל על "אש קטנה", וקצת קשה להיכנס אליו. אך מי שמתגבר על הפרקים הראשונים והלא ברורים, מוצא עצמו במהרה שקוע עד צוואר בעלילה, בתוך מסע רגשי מטלטל הנפרש על פני 603 עמודים. 

דבר מוצלח בספר, הוא שהדמות הראשית היא אחת מ"הרעים". כתוצאה, רגשות הקורא ונאמנותו נתונים בתחילה בקונפליקט. מצב זה לא נמשך זמן רב, שכן קל מאוד להתאהב בדמותה של נוודת.  

שם המשחק ב"גוף מארח" הוא רגשות. תיאור תחושותיהן של הדמויות הוא שהופך את הסיפור לכל כך משכנע. אני לא זוכרת ספר שגרם לי לחוש בכאב, בכעס, בתקווה ובאהבה באופן כל כך אמיתי. זהו סיפור על אהבה שמופיעה בשלל גווניה; מעל לכל, זהו סיפור על המשמעות של להיות אנושיים.  וזה מה שהופך את הספר הזה למוצלח –הוא פשוט קרוב ללב הקורא. 

ולמרות זאת, ל"גוף מארח" בהחלט היו נקודות דמיון לסדרת ספרי הנעורים של מאייר, "דמדומים" –שכל כך לא אהבתי.
בדומה לדמדומים, הספר מדיף ניחוחות קדושה נוצרית. נוודת בנויה בצורה מובהקת על פי אידאל הנצרות, ולמעשה כל ה"נפשות" הם הגשמה של חזונו של ישו. 

סופו הלא אמין של הספר הזכיר לי עד כמה מאייר מורמונית –היא לא מעוניינת לפגוע בדמויות שיצרה, עד שבסופו של דבר נשארים עם סוף מושלם ואופטימי מידי שלא תואם את שאר הספר.

למרות המגרעות, נהניתי מאוד מהקריאה. כפי שדמדומים מסופר על ערפדים לאנשים שלא אוהבים ערפדים, גוף מארח הוא ספר מדע בדיוני לאנשים שלא אוהבים מדע בדיוני. בסופו של דבר, מסופר על אהבה, חברות, נאמנות ומשפחה.

ארבעה וחצי כוכבים.

סרט המבוסס על הספר צפוי לצאת ב-29 למרץ 2013. 

טיזר:

הטריילר המלא ישתחרר ב17.11.12

סאיורי רונן בתפקיד מלאני ונוודת

יומני היקר

אז, מי אני?

בבלוג "יומני היקר" הזמינה חגית אזולאי-רוזנס את הקוראים לעצב "עמוד היכרות" כמו מתוך יומן יצירתי.
אז... כן, זה מה שיצא לי.

הפוסט של חגית (יש שם את התבנית של העמוד ואתם יותר ממוזמנים לעצב עמוד משלכם)-
http://www.yomanihayakar.co.il/?p=173#.T-GBR5r2H2Y.facebook

Battle Royale מאת Koushun Takami.

Battle Royale מאת Koushun Takami.

רב המכר מעורר המחלוקת של קושון טאקאמי. ב-2010 הוציאו את הספר בתרגום מחודש בארצות הברית (כולל הקדמה שנוספה לו ושאלות ותשובות). בעקבות הספר יצא לאקרנים סרט (הסרט יצא כשנה לאחר יציאת הספר, וב-2010 הוציאו בארצות הברית את הסרט מחדש באקרנים רק בגרסת תלת-מימד). בנוסף, יצאה גם סדרת מנגה (קומיקס יפני). בארצות הברית שוקלים לעשות עיבוד הוליוודי מחודש.

הסיפור של "באטל רויאל" מתרחש במציאות אלטרנטיבית, בה יפן הטוטליטרית נמצאת במשבר. יפן היא מדינת פשע ומערכת החינוך על סף קריסה מוחלטת. מליון אזרחים מחוסרי עבודה. כ-800 אלף תלמידים מכריזים על חרם כללי על בתי הספר. מורים נדקרים במסדרונות. נערות עובדות בזנות כדי להשיג כסף. האלימות שולטת ברחובות.
יפן נמצאת בכאוס מוחלט.

ואז הגיעה הרפורמה החינוכית -"התוכנית".
"התוכנית", היא תוכנית טלוויזיה דוקומנטרית המשודרת פעם בשנה, המיודעת לבצע את הרפורמה החינוכית. מטרתה היא לרסן את הנוער המרדני ולהביא למצב של תקשורת תקינה בין המבוגרים לנוער.

אחת לתקופה תוגרל כיתת חטיבת-ביניים שתישלח למקום מבודד (לדוגמא, אי שפינו ממנו את כל האנשים למטרת יישום חוק זה). שם, התלמידים יתעוררו (וזה, כמובן, לאחר שסוממו ונחטפו) ויוסבר להם שהם הוגרלו למשחק הבאטל רויאל (BR). כל תמיד יקבל תיק ובתוכו מצפן, מפה, קצת אוכל, מים וכלי נשק כלשהו (שיכול להיות מגוחך להחריד. כמו מכסה של סיר. או מזלג).המטרה של המשחק היא לחסל אחד את השני עד שיוותר רק אחד.
קרב עד המוות.

למשחק הגבלת זמן. עד תום הזמן, חייב להישאר רק תלמיד אחד. אם לא כך המצב –התלמידים שנשארו בחיים יוצאו להורג. מי שיסרב לשתף פעולה עם המשחק ועם חוקיו, יוצא להורג בעזרת קולר מתפוצץ שמחובר לצווארו.

כל כמה שעות, יוכרזו ברמקול שמהדהד ברחבי האי ההרוגים והמספר הסידורי שלהם, בנוסף, יוכרזו "אזורי המוות" –האזורים שמי שכף רגלו תדרוך בהם קולרו יתפוצץ מיד. אזורי המוות יוצרים מצב בו אין הרבה מקום לתמרן בו. אי אפשר להתחבא לנצח.

עטיפת הבלו-ריי שעתיד לצאת השנה בארצות הברית

אל התוכנית, נשלחים 42 תלמידים מבית הספר "Shirowai". ובנוסף אליהם, אל משחק הבאטל רויאל מצטרפים גם שני "תלמידי מעבר" מסתוריים, שנראים הרבה פחות מפוחדים והרבה יותר אכזריים. אי אפשר לסמוך על אף אחד.הספר מציג את תגובותיהן השונות של התלמידים בסיטואציה כל כך בלתי- שגרתית, והתוצאות בכל מקרה מפתיעות וחזקות. לאורך הספר אנו לומדים להכיר את הסיפורים שמביאים איתם תלמידי הכיתה ואת המצוקות והפגיעות של כל אחד מהם. מעניין לראות כיצד כל תלמיד מגיב למצב.
זוג מאוהבים שמחליטים להתאבד יחד; החנון שמחליט לנקום על ההתעללות האכזרית שסבל; הנערה שהתייחסו אליה כמזרן הכיתתי נוקמת גם היא. הדמויות המפוחדות שמתות מהר. הדמויות שמנסות למצוא יחד דרך לברוח. הדמויות שמחליטות להילחם. המפגש בין כל הדמויות יוצר מצב מחריד ואנושי שבו גם הקורא מתעסק בשאלות שהדמויות שואלות את עצמן. אחת הדמויות המרתקות הוא נער בשם קאזו קיריאמה –שהסיבה היחידה שבגללה החליט להיות האיש הרע בסיפור ולחסל את כולם, הייתה בהטלת מטבע גורלית.

קאזו קיריאמה בסרט

אין באמת דמויות "ראשיות" בספר, ובאמת מדהים שהסופר הצליח ליצור ספר שבו לכל דמות יש חלק מרכזי. בכיתי לאורך כל הספר. הדמויות צריכות להתמודד עם דילמות קשות מנשוא. מתאהבים בכל הדמויות; גם בדמויות שנראות בהתחלה 'רעות' מפני שהן הורגות הרבה דמויות אחרות באכזריות. לכל דמות יש עבר, יש היסטוריה. לכל דמות יש מניע נסתר אחר. בכל פעם שדמות מתה, הלב שלי נשבר מחדש.

כל פרק נגמר בציון מספר התלמידים שנשארו בחיים. בכל סוף פרק המספר צונח. בכל סוף פרק מראה המספרים מעביר צמרמורת בלתי רצונית.

מתוך המנגה

מה יהיו תוצאותיו של המשחק המזעזע? האם ישנה דרך לעבור על החוקים ולשרוד את המשחק ללא רצח חבריך? ומיהם אותם תלמידי מעבר מסתוריים?

הספר מאוד אלים וגראפי, אך הוא אינו עוסק באלימות. הספר מתעסק בצורה בה אנו מגיבים לסיטואציות שונות ומבעיתות. הוא מתעסק באנושיות שלנו, באהבה ובעיות אמון. הוא מתעסק בצורה בה אנו רואים אחרים.

יש קסם בספר הזה, שפשוט אי אפשר להסביר. אולי אלו הדמויות האנושיות להפליא, ואולי בכלל התיאורים המצמררים בדיוקם ובבהירותם. אני לא יודעת. אני לא מכירה בן-אדם אחד שהשאלתי לו את הספר ולא אהב אותו.
מומלץ. מומלץ. מומלץ.

הספר לא תורגם לעברית, אך אני מנסה לשכנע הוצאות לאור לתרגם אותו. אם הספר נשמע לכם מעניין ואינכם מסוגלים לקרוא אותו באנגלית (או בכל שפה אחרת לה הוא תורגם), אתם מוזמנים להציע את הספר לתרגום באתרים של הוצאות לאור. כמו כן, מי שקרא ואהב –קדימה, לשלוח ביקורות על הספר להוצאות בארץ.

***הספר יצא הרבה לפני משחקי הרעב, אז תחסכו ממני את תגובות של "העתקה ממשחקי הרעב!" ושטויות כאלה ואחרות.

****הספר במקור נכתב ביפנית, והתרגום לאנגלית נעשה ע"י יפני. התרגום לא משהו. אני ממליצה לקנות את התרגום המחודש שיצא ב-2010. יש שיפור, אך עדיין, עבודת התרגום הייתה יכולה להיות טובה בהרבה.

עמוד פייסבוק לבלוג

פתחתי עמוד פייסבוק לבלוג. מוזמנים לבקר-
https://www.facebook.com/pages/%D7%9C%D7%94%D7%90%D7%91%D7%93-%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D/355610064465363?sk=wall

פוסט פתיחה חגיגי ונוצץ

מאוד מוזר לי לכתוב כאן.
אני מרגישה כאילו אני מקלידה מילים שהולכות לרחף בריק; בחלל האינסופי של האינטרנט. מתוך כל כך הרבה בלוגים, כל כך הרבה אתרים -מדוע שמישהו יכנס דווקא לכאן?
זה לא שמישהו אי-פעם יקרא את הדבר הזה או יכנס בכלל לבלוג, ולכן זה מרגיש כאילו אני מדברת לחלל האוויר. לא שזה משהו חדש, הרי אין לי שמץ של שפיות בגוף הזה.
ואם כבר מדברים על אי-שפיות, השיחה הבאה בין אליס לצ'שר מאוד רלוונטית-

"אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים" העירה אליס.
"אין לך ברירה" אמר החתול. "כולנו מטורפים כאן, אני מטורף, את מטורפת".
"איך אתה יודע שאני מטורפת?" שאלה אליס.
"זה ברור" אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן".

(אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול)
הריני שמחה לבשר לכם, קוראות וקוראים יקרים בלתי נראים, שדברי החכמה של צ'שר חלים גם כאן.
זאת אומרת שאם המשכתם לקרוא (או בכלל הגעתם לכאן) -גם אתם נהנים ממחלת האי-שפיות (ברוכים הבאים לצד האפל של האנושות. לפחות כאן יש עוגיות).

בבלוג הזה, אני אכתוב ביקורות לספרים (גם טובים וגם גרועים, כמעט מרוב הז'אנרים), טיפים לכתיבה ועוד. ואולי, רק אולי, אם אני ממש אתפתה -אשתף בציורים.

את ההיכרות אני אעשה קצר ומתוק; טל, ערפד (לא מהסוג המנצנץ, כן?), משוגעת, פסיכית, חסרת כל חוש למתמטיקה, כותבת, מציירת וכל-מה-שאתם-לא-רוצים-לפגוש-בסמטה-אפלה.

נעים להכיר *לוחצת את היד לאויר*

I'm selfish, impatient and a little insecure. I make mistakes, I am out of control and at times hard to handle. But if you can't handle me at my worst, then you sure as hell don't deserve me at my best.

Marilyn Monroe-